הנאשמים, חברת ד"ר רון מוצרי תינוקות בע"מ ומנהלה רונן נתני הורשעו לאחר ניהול הוכחות בהטעיית צרכן, בניגוד לסעיפים 2 ו-23 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 ההנמקות פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ואין צורך לחזור.
לשם השלמות, יאמר כאן בקצרה, שהרשעת הנאשמים, החברה ומנהלה שהוא "האני האחר" שלה - החלטותיו ומעשיו הם החלטותיה ומעשיה, מבוססת על כך, שלשם החברה הוסף התואר "ד"ר" מבלי שלנאשם או למאן דהוא אחר בחברה הוענק תואר זה כדין.
התביעה לא הביאה ראיות לעניין העונש. להגנה העיד מר חגי גולדשמיט, מנכ"ל אגודת "אפרת", שסיפר על הכרות רבת השנים עם הנאשמים, על אופיים הטוב וידם הרחבה במתן עזרה ותרומות לנזקקים.
בטיעוניה לעונש טענה התובעת, שעצם התהדרותם של הנאשמים בתואר "ד"ר" יצרה בקרב הצרכנים תחושה, שמדובר במוצרים שמאחוריהם עומדים אנשים בעלי מומחיות מיוחדת. היא הפנתה לקביעות שבהכרעת הדין, לפיהן הוספת התואר מטעה בפרט מהותי בעיסקה. לטענת התובעת, פרט כזה עשוי לשמש מנוף שיווקי לקידום רווחי הנאשמים על חשבון צרכנים החשופים להטעיה, במודע או שלא במודע, תוך פגיעה בלתי שוויונית במתחרים. לדעתה, זוהי הטעיה מתוחכמת, המצדיקה ענישה כספית שיהיה בה להרתיע הנאשמים כאן ועבריינים בכח. התובעת הפנתה לקנסות המקסימליים שבחוק, וטענה שיש לגזור מהם את עונשיהם של הנאשמים. מעבר לכך, לא ביקשה התובעת מביהמ"ש לעשות שימוש בסמכויות נוספות, ובמפורש אמרה, שאיננה מבקשת צו מניעה, בהנחה שהנאשמים הפנימו או יפנימו את האיסור לנוכח הקביעות שבהכרעת הדין.
באופן טבעי ביקש הסנגור, שלא להחמיר עם הנאשמים. לטענתו, מרשיו שומרים על החוק, כפי שמוכיחים עברם הנקי, ואופן ניהול עסקם הגלוי ובצורה מסודרת, לאחר קבלת גושפנקות מהרשויות. הוא הדגיש, שרשם החברות ורשם סימני המסחר אישרו לנאשמים את השימוש בשמם, שכולל כידוע את התואר "ד"ר". לטענתו, עובדה זו מוכיחה, שהנאשמים פעלו בתום לב, תוך קבלת הסכמת הרשויות, באופן השולל התנהגות עבריינית מודעת. הסנגור לא נמנע מלבקש מבימ"ש זה לחזור ולשקול את בסיס ההרשעה שיצאה תחת ידיו (ממש כך !!!???), ומכל מקום ביקש להתחשב בעת גזירת הדין בעובדה, שהרשעת הנאשמים בתיק זה היא הרשעה ראשונה מסוגה, המצדיקה הטלת קנס מתון מאוד, אם לא מותנה, ומכל מקום נדחה.
לתמיכה בטיעוניו הפנה הסנגור להוראות חוק והחלטות, כולן מתחום המשפט האזרחי.
הנאשם פנה לבימ"ש פנייה נרגשת, חזר וטען שהרשויות רודפות אותו שלא בצדק, רדיפה המגיעה לכדי רצח אופי. לשאלת ביהמ"ש הסביר, שביקש להוסיף את התואר "ד"ר" כגימיק פרסומי, ובקשתו אושרה על ידי רשם סימני המסחר לפני שנים. הוא ביקש מביהמ"ש להתחשב בנזק הכלכלי שגרמו לו ולחברה ניהול המשפט ופרסום תוצאתו, והדגיש שלקוחותיו, הקונים את סחורתו, מקבלים בתמורה לכספם מוצרי איכות, ואינם מתייחסים לתואר האקדמי.
לחילופין ביקשו גם הנאשם וגם הסנגור, כל אחד בתורו, לאסור את השימוש בשם "ד"ר רון", רק לגבי מוצרים שיש להם קשר לסטריליות כגון חיתולים ומוצצים, ולהרשות אותו לגבי מגוון המוצרים הנוספים שהנאשמים מייבאים ומשווקים.
לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ושקלתי מכלול הנסיבות הגעתי למסקנות:
1. אמת בפרסום היא בבסיס מסחר הוגן. מול זכותו של סוחר לפרסם עסקו עומדת חובתו לעשות זאת ביושר ובאופן שלא יכשיל את כלל הצרכנים, ולא ישיג עדיפות חסרת ביסוס על מתחריו.
2. הצרכנים על מגוונם הרחב, מתוחכמים ותמימים כאחד, זכאים להניח, שהאינפורמציה המופיעה על אריזת מוצר אמיתית היא. כיתוב על אריזת מוצר המיועד לילדים ותינוקות, חייב להיות אמיתי ומדויק, בדומה לכיתוב על מוצר מאכל למשל, המצהיר על עצמו שהוא נטול סוכר, ומתאים לחולי סכרת. כשם שבדוגמת המזון לעובדה שהיבואן הוא ד"ר יש השפעה על הלקוח, כך גם במוצרים אחרים, שכן בשניהם צרכן מהישוב זכאי להניח, שהד"ר היבואן/יצרן, הוא מומחה בתחום כלשהו מתחומי הרפואה, ההגיינה ו/או כל תחום רלבנטי אחר.
3. הוספת התואר ד"ר מעידה על מומחיות, והיא בבחינת פרט מהותי בעיסקה, כפי שנקבע בהכרעת הדין. מוצאת אני לחזור ולהידרש לנושא גם בשלב זה של המשפט, בשל טענותיהם של הנאשם וסנגורו לעניין הכוונה להטעות, שראוי היה שלא תשוב ותועלה בהקשר לטיעונים לעונש. העלאת הטענה בהתרגשות והדגשה יתרה, תוך אמרה מפורשת, שהתואר הוסף במטרה להניע צרכנים לקנות את המוצר, מקפלת בתוכה הודאה, שכוונת התוספת הייתה להרשים את הצרכנים מהשכלתו הגבוהה של היבואן, המפעיל את העסק, ולכלול נתון זה בין הנימוקים שיניעו אותם, את הצרכנים, לבחור בתוצרתם של הנאשמים. אם לא ייאמר כך, מה משמעות דברי הנאשם וסנגורו באומרם בפני, שהוספת התואר נעשתה כ"גימיק פרסומי". מן המפורסמות הוא, שגימיק פרסומי מטרתו אחת ויחידה - להשפיע על צרכנים ולקדם מכירות.
4. למעלה מהדרוש, לנוכח הטיעונים לעונש, עלי לחזור ולהדגיש, שלדעתי אין מקום להשוואה בין ד"ר שקשוקה לד"ר רון, שכן אין הנמשל דומה לראייה. בעוד שבדוגמא התואר ד"ר מתלווה לשם עצם כללי, וברור לכל בר ביי רב, שעצם כגון שקשוקה, או בייבי או גב לא סיים לימודים גבוהים, ולא זכה בתואר אקדמי, להבדיל מהנחה הגלומה בתואר אקדמי, הצמודה לשמו של אדם.
5. אני מוכנה לקבל כנכונה, טענת הנאשם וב"כ, ששם החברה עבר ביקורת רשם החברות ורשם סימני המסחר. גם ביציאה מנקודת הנחה זו, אין בקבלת אישורים מהרשויות להכשיר את השימוש, שעשו הנאשמים בתואר "ד"ר". ראוי היה, שהרשויות האמונות על בדיקת שם ואישורו, תבדוקנה אם האישור היוצא מלפניהן תואם את האמת, ואיננו נוגד הוראות חוק. יחד עם זאת, אינני משוכנעת, שחובת רשם החברות/רשם סימני המסחר, לבדוק את נתוניהם האישיים של האורגנים בחברות הפונים אליהם, ולדרוש מסמכים מאשרים. גם לרשם החברות/רשם סימני מסחר מותר להניח, שאדם המציג עצמו כד"ר הוא אכן כזה. חובת אמינות וגילוי נאות חלה על האזרח, והוא זכאי שהרשות תכבד את הצהרותיו, ותקבלם כאמנתו, אך כשאיננו עושה כן, ומציג נתונים כוזבים, האחריות
עליו
ולא על הרשות.
6. התובעת ביקשה להחמיר בקנסות - תכליתו העיקרית של ההליך הפלילי להוציא מהכח אל הפועל כוונת המחוקק, אותה הביע בנורמות שקבע, ולשרשן בציבור. אין מטרתו לשמש כלי להגדלת הכנסות המדינה. הקנסות נועדו למנוע התעשרות שנגזרת ממעשה עבירה. על תכליתו של חוק הגנת הצרכן ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק,
ספר החוקים כותבים 1469 עמ' 303:
"ייחודו של החוק המוצע הוא שבעסקאות צרכניות - כלומר בעסקאות עם אדם הרוכש ומקבל שירות לשימוש פרטי, מעשים ומחדלים של העוסק אשר כרגיל מידת ההטעייה בהם לא מגיעה לכדי מרמה במובן הפלילי של המושג, יהפכו לעבירה פלילית והעוסק יצרך להקפיד יותר במסירת האמת בפרסום"
דהיינו, החוק נועד להעניק הגנה רחבה לצרכנים. הגנה כזו מושגת על ידי חיובם של יצרנים וספקים לגלות לצרכנים את מכלול הנתונים האמיתיים, הרלבנטיים למוצר. על יצרנים או ספקים, שאינם עומדים בחובה, מוטלות סנקציות. רמתו האישית, השכלתו וכישוריו של יצרן/יבואן/ספק, קשורים קשר הדוק לטיבו של המוצר, כפי שצרכן מהיישוב רואה אותו.
7. מטרת המחוקק, להרתיע ולמנוע יצרנים, יבואנים וספקים מהטעיית צרכנים, לא תושג על ידי השתת קנסות כבדים בלבד, כפי שבקשה התובעת, ומבלי שתופעלנה הסמכויות הנוספות שבסעיף 30 לחוק, הגנת הצרכן ובאופן שלא ימנע מעבריינים להמשיך ולהשתמש בתואר מטעה. הנאשם וסנגורו מודעים לעובדה, שהכרעת הדין, כל עוד עומדת היא עומדת על קנה, אוסרת עליהם להמשיך ולהשתמש בתואר ד"ר, לכן ביקשו מביהמ"ש לנקוט בגישה "יצירתית", בדומה לזו שאומצה ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א, כב' השופט זפט בת.א. 2960/00, ולהפריד בין מוצרים שיש להם נגיעה לרפואה והגיינה, כגון מוצצים וחיתולים שמאריזותיהם ימחק הכיתוב "ד"ר", ואילו לגבי מוצרים אחרים יותר להם להמשיך בשימוש בתואר.
8. לטעמי, ההיגיון והשכל הישר לא סובלים את האבחנה המבוקשת. ההטעיה הגלומה בשימוש בתואר ד"ר תקפה ביחס למכלול המוצרים שמייבאים ומשווקים הנאשמים בארץ. הוספת תואר שלישי לשם יבואן שלא כדין, עלולה ליצור מצג, שאותו יבואן הוא בעל ידע אקדמי, המנחה אותו בעת בחירת מוצריו. מן המפורסמות הוא, שבמציאות המודרנית של המאה ה- 21, טכנולוגיה מתקדמת משרתת את כל שטחי הייצור, כולל תחום הטקסטיל. חזקה על בעל תואר אקדמי, שהוא משכיל לבחור ממגוון רחב את אותם מוצרי ביגוד, שיש להם רלבנטיות למשתמש, ועשויים להגן על בריאותו, כגון: בדים "נושמים", בדים שאינם גורמים לאלרגיות, בדים חסיני אש ואינם מתלקחים, בדים מסנני קרינה (לשימוש בתנאי חום על חוף הים למשל), או בדים מחממים (לשימוש בתנאי קור) וכיו"ב. לאמור כאן משנה תוקף, כשמדובר בפרטי לבוש לילדים, הזקוקים להגנה מיוחדת.
9. לצד החומרה, נדרש בית המשפט הגוזר את הדין, לנסיבותיהם המיוחדות של הנאשמים שבפניו. במקרה זה, מוצאת אני ליתן משקל לקולא לעברם הנקי של הנאשמים, שבמשך שנים של פעילות נקיות מתלונות והסתבכויות בפלילים, תוך הענקת עזרה לנזקקים (כפי שהעיד מר גולדשמיט), וקבלת אישורים מרשם החברות, וכנראה גם מרשם סימני המסחר. כמו כן מוצאת אני להתחשב לקולא בעובדה, שהנאשמים הם הראשונים, הנענשים בגין שימוש שלא כדין בתואר "ד"ר".